הלכות פיטום הקטורת - בן איש חי

 

פרשת ויחי - הלכות קדיש

"בנימין זאב יטרף בבוקר יאכל עד ולערב יחלק שלל" (בראשית מט, כז), נראה לי בסיעתא דשמיא ידוע כל מגמתינו הוא להשלים השם והכסא בשלשה אותיות שתים בהשם ואחד בכסא דכתיב "כי יד על כס יה" (שמות יז, טז) ושלימותם ותיקונם תלוי בגמר בירור נצוצי הקדושה וכל מה שאנו מבררים ניצוצי קדושה מן הקליפות עושים בהם עילוי ומעלה ותיקון וידוע כי הצדיק יתייחס לימין וזה שאמר "בן ימין" הוא הצדיק "זאב יטרף" ז' אב כי שלשה אותיות שהם א"ב הנזכרות שצריך לתקנם הנה הם שבעה כנגד שבעת ימי הבנין כי לכן כל תיקון מורכב ועשוי במספר שבעה, וזהו ז' פעמים אב בעבורם יטרף ניצוצי קדושה, ואז בגמר התיקון שכבר טרף הכל אז "בבקר" הוא זמן הגאולה הנקרא בשם "בקר" "יאכל עד", "ולערב" קרי ביה "ערב" הוא מלך המשיח "יחלק שלל", או יובן "בבוקר יאכל עד" ד' עי"ן שעולה מספרם פ"ר, רמז לחמשה חסדים שהם פר כמנין "ורב חסד" כמו שכתב רבינו ז"ל בשער מאמרי רשב"י בביאור האדרא רבה דף ט"ל, "ולערב" ולעי"ן ר"ב רמז לעי"ן רבתי דשמע ישראל שהוא סוד שבע תחתונות דבינה, והיא מאותיות גדולות שהוא סוד ע' שמהן עלאין דאילנא דחיי שהיא בינה, כמו שכתוב בשער הכונות דף כ"א עמוד ד'. "תחלק שלל" מיין נוקבין מניצוצי קדושה: ומאחר דכל מגמתינו לתקן השם והכסא לכן אומרים בקדיש יתגדל ויתקדש שמיה רבה, ופירש רבינו האר"י ז"ל הכונה שבעוונותינו הרבים אין השם שלם וכמו שאמר הכתוב "כי יד על כס יה", והטעם לפי שאין אחיזה לקליפות בשני אותיות י"ה אלא רק בשני אותיות ו"ה, ועל כן יש להם אותו הרוחניות שהוא סוד י"א סמני הקטורת שנמשך להם משם וכונתינו בקדיש להסיר ולסלק מהם אותו הרוחניות שהוא סוד י"א סימנים, וזהו על ידי העלאת ו"ה לבחינת י"ה וכשיתחברו יתבטלו הקליפות, ולז אומרים יתגדל ויתקדש שמיה רבה פירוש שם י"ה יהיה רבה בהתחברותו עם ו"ה, לכן יש י"א אותיות בשני תיבות אלו יתגדל ויתקדש וכנזכר בשער הכונות:

א. מה שתיקנו חכמינו ז"ל קדישים בשחרית עניינם הוא כך דהתפלה היא לצורך תיקון ועילוי עולמות אצילות, בריאה, יצירה, עשייה, והוא כי מן התחלת התפלה עד ברוך שאמר הוא בעולם העשיה, ומשם עד יוצר אור בעולם היצירה, ומשם עד תפילת שמונה עשרה בעולם הבריאה, ותפלת שמונה עשרה היא באצילות, ואחר כך יורדים מעילא לתתא, לפי שבימי החול אין בנו כח להעמידם בעילוי הנעשה להם אלא רק לפי שעה ותכף חוזרים למקומן, והנה מן אשרי עד תפלה לדוד בבריאה, ומשם עד אין קדוש כה' ביצירה, ומשם עד עלינו לשבח בעשיה, ולכן תיקנו קדיש בין כל עולם ועולם דעל ידי הקדיש המתוקן על פי הסוד במספר התיבות והאותיות שבו תהיה שלימות עליית העולמות למעלה ממדרגתם ולזה באו כל תיבותיו וכן החמשה אמנים הראשונים שבו כמספר ידוע ומכוון לצורך עליית העולמות ולכך נתקן הקדיש בלשון תרגום כדי שלא יעלו הקליפות גם כן בעליית העולמות להתאחז בהם ולינק שפע מהם לעת עתה והוא כי הם מכירים ומבינים לשון התרגום וכאשר שומעין השבח הגדול והנורא והקדוש הזה של הקדיש הם נכנעים ואין עולים וגם עוד על ייד כונתינו בקדיש יסתלק הניצוץ של הקדושה שהוא החיות שבתוך הקליפות ויעלה למעלה ויתחבר עם הקדושה ובזה יהיה הכנעה גדולה מאד להקליפות ויתפרדו כל פועלי און ולכן אמרו בזוהר הקדוש על הקדיש דאיהו מתבר שלשלאין דפרזלא וכנזכר כל זה בספר הכונות לרבינו האר"י ז"ל ובספר "פרדס" לרש"י ז"ל סימן ו' נתן טעם אחר מה שנתקן בתרגום והעיקר טעם האר"י ז"ל ומה שלא אומרים קדיש קודם תפילת שמונה עשרה נבאר לקמן בעזרת השם:

ב. מן יהא שמיה רבא מברך עד בעלמא צריך להיות כ"ח תיבות על פי הסוד ואם נאמר מכל ברכתא אין כאן אלא כ"ז תיבות ולכך כתב רבינו הרש"ש ז"ל שצריך לומר מן כל להשלים כ"ח ואשר פקפק רבינו מורנו הרב שמואל ויטל ז"ל בהגהתו בשער הכונות על אמירת מן כל הנה בספרי הק' רב פעלים טענתי טענות גדולות על דבריו ושם הבאתי פסוק "ויברכו שם כבודיך ומרומם על כל ברכה ותהלה" (נחמיה ט, ה) ולפי דברי רבינו מורנו הרב שמואל ויטל ז"ל היה צריך לומר כאן מכל גם שם הבאתי דמיון לאמירת מן כל במקרא בדניאל א' "ובריאי בשר מן כל הילדים" (פסוק טו), וגם בלשו תרגום נמצא שם בסימן ב' "בחכמה די איתי בי מן כל חייא" (פסוק ל), וכן בסימן ז' "די תשנא מן כל מלכיותא" (פסוק כג):

ג. מצות עניית הקדיש של "יהא שמיה רבא מברך" הוא שישמע העונה תחלת הקדיש שהוא ב' תיבות "יתגדל ויתקדש", כי "יהא שמיה רבא מברך" הוא עניה על "יתגדל", לכך לכתחלה ישימו כל הציבור לבם לשמוע כל הקדיש מן תיבת יתגדל כדי לכוין על מה הם עונין, מיהו יחיד שנכנס לבית הכנסת, או, שסיים תפילת שמונה עשרה ומצא הציבור עונין קדיש יענה עמהם, ורק באמירת אמן דקודם "יהא שמיה רבא" איכא פלוגתא דיש אומרים שיתחיל לענות מן "יהא שמיה רבא מברך" ולא יאמר אמן דחשיב אמן יתומה, ויש אומרים שיוכל לענות אמן גם כן ולא הוי אמן יתומה ובספרי הק' "מקבציאל" העלתי מאן דעבד כמר עבד ומאן דעבד כמר עבד, דהעונין אמן יש להם סמיכה לסמוך וכן ראוי להורות:

ד. אם התחיל לומר קדיש בעשרה ויצאו מקצתן גומרין אותו הקדיש, והוא שנשתייר רובן אבל אם לא נשתייר רובן לא, ובין הכי ובין הכי אותם שיצאו עליהם נאמר "ועוזבי ה' יכלו" (ישעיה א, כח), ואם נשאר עשרה לית לן בה, ואם היו עשרה באמירת פרשת התמיד והקרבנות וברייתא דרבי ישמעאל ויצאו מהם לא יוכל לומר קדיש אם לא יש עשרה, וכן הוא הדין אם היו עשרה בזמירות ושירת הים ויצאו מהם קודם שיתחיל הקדיש לא יאמר קדיש בפחות מעשרה, וכן הוא הדין אם היו עשרה באמירת אשרי דקודם מנחה ויצאו מקצתן קודם שהתחיל הקדיש לא יאמר בפחות מעשרה אף יל פי דקדישים אלו חובה הן, וכנזכר הטעם בשולחן ערוך לרבנו זלמן ז"ל סימן נ"ח סעיף ד':

ה. אם הם עשרה בצמצום ואחד מהם מתפלל תפלת שמונה עשרה שאינו יכול לענות עמהם קדיש אף על פי כן מצטרף עמהם, והוא הדין אפילו אם היו שנים או שלושה או ארבעה מתפללין כל שנשאר רוב שעונין קדיש ואמנים מותר לומר קדיש, דכל שיש שם עשרה שכינה שורה עליהם ויכולים לומר דבר שבקדושה, מה שאין כן בחזרה שאני וכאשר נבאר קמן בעזרת השם, מיהו אם היה אחד מהעשרה ישן יש אומרים דבאחד בלבד שוא ישן יכולים לומר קדיש אבל בשנים לא דאין כבוד שמים לצרף שנים ישנים, ויש אומרים שאין לדמות ישן למתפלל לפי שהישן יש בו הסתלקות נשמה קצת ואין קדושה שורה עליו אלא אדרבא קצת טומאה שורה עליו אפילו ישן ביום, לכן אין לצרף אפילו באחד וכן ראוי להורות דאפילו באחד ישן לא יאמרו קדיש אלא עד שיקיצו אותו, ואם אי אפשר להקיצו לא יאמרו:

ו. חרש המדבר ואינו שומע, או שומע ואינו מדבר הרי כן כפקחים ומצטרפים לכל דבר שבקדושה אף על פי שאין עונין עמהם, ואפילו אם יש שלש וארבע מאלו כל שיש רוב עונים מצטרפים, חוץ מן החזרה של תפלת שמונה עשרה דבעינן תשעה שומעין חזרת ש"ץ ועונין אמן וכאשר יתבאר לקמן, אבל מי שאינו שומע ולא מדבר הרי הוא כשוטה וקטן דאינו מצטרף וזה חרש שדברו בו חכמים בכל מקום, וכן מנודה ואונן אין מצטרפים לכל דבר שבקדושה, אבל עבריין שעבר על גזרת ציבור שגזרו בחרם מאחר שלא נידוהו בפירוש מצרטף, והשיכור אם אינו יכול לדבר בפני המלך אינו מצטרף:

ז. צריך שיהיו כל העשרה במקום אחד ושליח ציבור שהוא מכללם גם כן הוא עמהם, אבל מקצתם בחדר זה ומקצתם בחדר זה אינם מצטרפים אף על פי שפתח פתוח ביניהם, ותיבה או בימה שבבית הכנסת שעומד עליה השליח ציבור אף על פי שהיא גבוה עשרה טפחים ורחבה הרבה ויש לה מחיצות גבוהים עשרה, והשליח ציבור מצטרף עמהם ומוציאם ידי חובה, מפני כי התיבה הזאת בטלה לגבי בית הכנסת דעשויה לצורך בית הכנסת היא, והא דבעינן שיהיו כל העשרה במקום אחד כל זה לענין צירוף, אבל אם יש עשרה במקום אחד שאומרים קדיש או קדושה כל השומע קולם אפילו עומד בבית אחר ואפילו יש בינו לבינם כמה בתים הרי זה עונה עמהם קדיש, ורק שלא יהיה מפסיק בינו לבינם טינוף או עכו"ם, והא דאמרנו דטינוף או עכו"ם מפסיק ואינו עונה היינו אם זה עומד בבית אחר שדינו הוא שאינו מצטרף עמהם, אבל אם עומד במקום אחר אפילו שיש באותו מקום עכו"ם אחד עומד שם הרי זה עונה עם הציבור קדיש וקדושה וכל דבר שבקדושה, וצריך להזהיר העם בזה הדבר שתמיד ימצא עכו"ם עומדים בפתח בית הכנסת למכור שם איזה דבר ובני אדם הולכים במבוי חוץ לפתח אחר העכו"ם ושומעים קדיש וכיוצא דאין לענות, ורק אם נכנס העכו"ם בתוך בית הכנסת לא אכפת לן בזה וכל הציבור שהם בתוך בית הכנסת עונים כל דבר שבקדושה אפילו אותם העומדים אחרי העכו"ם:

ח. קדיש שתפסו מעומד כגון קדיש שאחר העמידה, ואחר ההלל, שהיה עומד בתחילתו ישאר עומד עד אחר עניית "אמן יהא שמיה רבא" כולה, וכן יש ליזהר בכל הקדישים שמזדמן שהוא היה יושב כשהתחילו בקדיש ועבר זקן או תלמיד חכם וקם מפניהם שישאר עומד עד אחר עניית "אמן יהא שמיה רבא", מאחר שכבר עמד חשיב תפסו מעומד:

ט. כשם שצריך להזהר מברכה שאינה צריכה כך יזהר שלא להרבות בקדישים, מיהו אם למד תורה שבכתב ורוצה לומר קדיש יהא שלמא, ואחר כך למד תורה שבעל פה ואומר קדיש על ישראל או להפך לית לן בה שאין בזה מרבה בקדישים, ולכך נוהגים פה עירינו לומר כל יום אחר קביעות תורה שבעל פה קדיש על ישראל ואחר כך לומדים תהלים ואומרים קדיש יהא שלמא, וכן עושים בליל חג השבועות והושענא רבא, ושמעתי שגם בעיר הקודש מנהגם לומר בשתי לילות הנזכרים קדיש אחר תורה שבכתב, וקדיש אחר תורה שבעל פה:

י. כשם שאסור לעבור לפני המתפלל כך אסור לעבור לפני האומר קדיש כמו שכתב ב"ברכי יוסף" ועיין "מנחת אהרן" דף ס"א עמוד ג, מיהו נראה אם הגיע האומר קדיש ל"על ישראל" ויש לזה צורך לעבור לפניו שרי, וכן אנחנו נוהגים:

יא. "יהא שמיה רבא מברך" הוא תרגום של "יהי שמו הגדול מבורך", לכן ימשוך מלת "מברך" עם מלת "רבה" ויאמר "מברך" הבי"ת בקמ"ץ והרי"ש בפתח, שאז פירושו כאלו מבורך וכנזכר באחרונים, ויאמר תי"ו ראשונה של תשבחתא בחיר"ק, גם כשיאמר "לעלם לעלמי עלמיא" ימשוך מלת "יתברך" עם מלת "עלמיא" שלא יפסיק בין "עלמיא" למלת "יתברך", ועיין מגן אברהם סימן ס"ו סעיף קטן ו"מאמר מרדכי" סימן נ"ו סעיף קטן ו ו"שלמי ציבור" דף פ"ד עמוד ד. גם יזהר העונה קדיש להפסיק מעט בין "אמן" ובין "יהא שמיה רבא" כי "אמן" זה קאי אדלעיל, ומתחיל השבח מן "יהא שמיה", ויזהר העונה קדיש לענות בכל כוחו רוצה לומר בכל כונתו, וגם ירים קולו מעט, אבל לא ירים יותר מקול האומר קדיש, כדין העונה אמן שאינו רשאי להגביה קולו יותר מן המברך וכנזכר ב"חסד לאלפים", ועניית קדיש קודמת לעניית קדושה אם באים לשומע ביחד, אבל אם כבר התחיל לענות קדושה לא יפסיק לענות קדיש, וכן אם כבר שמע קדיש אחד וענה, אבל קדושה עדיין לא שמע באותו היום דבזה עניית קדושה קדים כדי שיצא ידי חובת קדיש וקדושה וכנזכר ב"חסד לאלפים", ואם שנים אומרים קדיש וזה מקדים וזה מאחר יענה אחר המקדים:

יב. כפי דברי רבינו האר"י ז"ל קדיש דקודם הודו וקודם יוצר, ושל אחר העמידה קודם אשרי, ושל קודם תפלה לדוד, ושל קודם פטום הקטורת, וכל חמשה אלו חובה הם ואין הקטן יוכל לאומרם לבדו אלא צריך גדול להוציא הציבור ידי חובתם, וקדיש שקודם "עלינו לשבח" שאומרים אחר "תנא דבי אליהו" זה נקרא קדיש "יתום" שחכמינו ז"ל תקנו זה לאומרו היתומים, ואינו מכלל חמשה קדישים הנזכרים שנתקנו לצורך העולמות, אלא זה הקדיש הוא בעולם העשיה שיש תועלת לנפטר אם יאמר אותו בנו תוך שנים עשר חודש, וגם בכל יום יארציט, ויש בו שתי תועליות האחת להצילו מדין גיהנם, והשנייה להכניסו לגן עדן ולהעלותו ממדרגה למדרגה, לכך אומרים אותו היתומים תוך שנים עשר חודש, וגם ביום יארצייט בכל שנה ושנה, וכך היה נוהג רבינו האר"י זיע"א לומר קדיש בתרא זה בכל שנה שנפטר בו אביו בין בשחרית בין בערבית וכנזכר בספר הכונות עיין שם, ומצאתי כתוב בספר "כתר מלכות" כתיבת יד שיאמר היתום בלחש הן בתוך שנים עשר חודש הן ביום יארצייט בכל שנה קודם קדיש זה פסוקים מאלפ"א בית"א המתחילים באותיות שם אביו או אמו שאומר קדיש זה בעדם, וכנגד כל אות משמותם יאמר פסוק אחד דוקא בלחש וערב לי טעמו, וכן ראוי לעשות דמסתברא מלתא ואין בזה הפסד:

יג. פה עירנו יע"א נהגו לומר בקדיש בתרא זה הן בשחרית הן בערבית "רבנן ברכו את ה' המבורך", אך בעיר הקודש תבנה ותכונן במהרה בימינו לא נהגו לומר רבנן, והקהילות כל אחת יעשה כמנהגו בזה, ובספרי הק' "רב פעלים" עשיתי בסיעתא דשמיא טעם לאמירת "רבנן" הן כאן, הן קודם ברכת התורה בעליית ספר תורה:

יד. כתב הגאון חיד"א ב"שיורי ברכה" סימן שע"ו סעיף קטן ח לפי מה שכתב רבינו האר"י זצ"ל דהקדיש מועיל גם כן להעלות נשמתו נראה שיאמר קדיש כל שנים עשר חודש, אלא מפני ההמון יפחית שבוע אחרון כמו שכתב הרב "כנסת הגדולה" סימן ת"ג דכיון דחשו שלא יאמרו משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חודש כל שמחסר מן שנים עשר חודש סגי עד כאן לשונו, ופה עירינו בגדאד נהגו בכך ובסיום אחד עשר חודש עושים לימוד יותר והולכים על הקבר וקורין יום זה שנה החסרה ופוסקין אחר זה שבוע אחד בתחלת חודש השנים עשר והגם דהרב ז"ל כתב דפוסקין בשבוע אחרון של חודש אחד עשר, לא אכפת שזה הכל שוה, וכל זה הוא לפסוק מן הקדישים שאומרים היתומים, אבל קדיש שאחר הלימוד שאומר כל אדם גם הם יאמרו: גם יש מנהג פה עינינו שאם חל יום יארצייט באמצע השבוע, מתחילין היתומים לומר הקדישים מליל שבת הקודם דהיינו מתפילת ערבית של שבת עד סוף מנחה של יום יארצייט ואם חל יום יארצייט ביום שבת מתחילין מערבית של שבת הקודם, ואומרים כל השבוע עד סוף שבת שניה שהוא יום יארצייט, ומנהג זה הובא ב"שלמי ציבור" דף ק"ץ עמוד ב אבל מספר הכונות נראה להדיא שלא היה רבינו האר"י ז"ל אומר קדיש על אביו אלא רק ביום אחד של יארצייט בלילה וביום, ודע כי משמעות יארצייט הוא יום הפטירה בלשון אשכנז, וגם הספרדים הורגלו לקרוא אותו בשם זה בספריהם, ואין בזה ראשי תבות או רמז אחר כמו שחושבין העולם:

טו. בענין הנפטר בלא זרע או שבנו קטן ושוכרים אחד שיאמר בעבורו קדיש נשאלתי בספרי הק' "רב פעלים" אי מהני בכהאי גונא וכתבתי בסיעתא דשמיא שם כי כן מצאתי כתוב שהובא ב"בית יוסף" בסוף חלק "יורה דעה" משמע שהיה להם מנהג קדמון לשכור אדם לומר קדיש בשביל נפש הנפטר, וכן מוכח נמי מתשובת מהר"י קולון ז"ל שורש מ"ד יעוי שם, ועיין ספר "חיים ביד" סימן קי"ד מה שכתב טעם למנהג עיר ואם בישראל אזמיר יע"א ליתן קדיש בתרא שאומרים קודם עלינו לשבח להרב המורה שבעיר עיין שם, ובספר "כסא אליהו" דפוס קרתא קדישא ירושלים תבנה ותכונן כתב בתיקון של תענית יביא אחרים להתענות עמו עיין שם, וכתבתי שעל כל פנים זה האומר קדיש בעד מתים זרים ממנו, יאמר כל יום בסוף היום בקשה זו "יהי רצון מלפניך וכו' שתחוס ותחמול ותרחם ברוב רחמיך וחסדיך על נפש רוח ונשמה של פלוני בן פלונית, ולמען הקדישים שאמרתי אני עבדך היום הזה תבטל כל המקטרגים והמשטינים, ויעמדו מליצי יושר להמליץ טוב על נפשו רוחו ונשמתו, ותלוה אליהם השלום וישבו במנוחת שלום השקט ובטח ותגביר חסדיך על מדת הדין ויתמתקו הגבורות הקשות על ידי פלא העליון שהוא חסדים גדולים ורחמים גמורים יהיו לרצון וגו'":

טז. בספרי הק' "רב פעלים" נשאלתי בארבעה או חמשה שאומרים קדיש ביחד ואחד מהם קולו נמוך ששום אחד מן הציבור אינו שומע קולו אי צריך למימר קדיש עם אותם האומרים קדיש שהציבור שומעין קולם בלבד והבאתי שם דברי הרב "אמת ליעקב" במשפט הברכות לעולין לספר תורה דף כ"ד אות ס גם הבאתי דברי הרב "בנין ציון" סימן קכ"ב שפקפק בזה והבאתי עוד עדות הרב הגאון חסיד מהר"א מני נר"ו במנהג החסידים בבית אל יכב"ץ שהחזן הוא האומר את הקדיש בכונות ואם יש אחד מן הציבור שיש לו יארצייט ורוצה לומר קדיש יאמר בלחש כדי שלא יערבב הכונה של החזן גם העיד שבספר "פתח הדביר" סימן קכ"ה [אינו מצוי אצלינו] גם כן כתב דלא אכפת בכך ועם כל זה העלתי דלכתחלה לא יעשו כן ומנהג החסידים הנזכר שאני משום דלא אפשר בלאו הכי: עוד נשאלתי שם בעשרה שלמדו תהלים ורוצים כלם לומר קדיש שאין שום אחד עונה והבאתי דברי הרב "בני יאודה" עייאש ז"ל סימן ג' והארכתי קצת בזה והעלתי דלכתחילה יזהרו להיות אחד עונה להם הקדיש:

פרשת כי תשא - הלכות תפילה עד עלינו לשבח

ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך אדני ילך נא אדני בקרבנו כי עם קשה עורף הוא וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו (שמות לד, ט), ויש להבין דהוה לה למימר לחטאתינו קודם, על דרך שאומרים בודוי הקל תחלה, ונראה לי בס"ד דידוע שם אל אדנ"י הוא המאיר בעשיה ומספרו צ"ו, ואמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין נו:) אין צו אלא עבודה זרה, לכן שם הקדוש אל אדנ"י שמספרו צ"ו מאיר בעשיה להכניע הקליפה הנקראת צו שבעשיה, וזה שכתוב (ישעיה כח, י) צו לצו קו לקו, פירוש שם הקדוש אל אדני שהוא מספר צו מכניע לצו דקליפה דעבודה זרה: והנה שם ישראל במילואו כזה יו"ד שי"ן רי"ש אל"ף למ"ד, התוך והקרב של אותיות הנזכרות עולה מספר שם הקדוש אל אדנ"י המאיר בעשיה ומכניע צו דעבודה זרה, וזה שאמר עתה, אחר מעשה העגל שהגבירו בזה קליפת צו דעבודה זרה, ילך נא אדני בקרבנו דייקא כלומר תתגבר הארה שם אל אדני הרמוזה בקרב אותיות שמינו, יען כי עם קשה עורף הוא שהגבירו בעון עבודה זרה את אלהים אחרים, דידוע הקליפות נקראים אלהים אחרים, וזה שם אלהים שיש להם שהוא מספר פ"ו אינו פ"ו טוב אלא הוא פ"ו רע, וזהו אותיות עורף שהוא אותיות פ"ו ר"ע שהקשו אותם והגבירום ע"י מעשה העגל, לכך צריך שיהיה לנו עזר וסיוע להכנעת הקליפה של עבודה זרה מן הארת שם אל אדני הרמוזה בקרבנו, אך אין כדאין לעת עתה לעשות תשובה שתהפך העונות לזכיות בפעם אחת, אלא יהיה הפוך העונות בהדרגות והוא דבתחלת וסלחת לעוננו שהם הזדונות שיהיו במדרגת לחטאתנו שגגות ואח"כ ונחלתנו שיהיו החטאות זכיות שיכנסו לקדושה להיות נחלת סטרא דקדושה:
והנה הדבר הזה יפלא: משה בחיר ה' מה עון ומה חטאת יש בידו שהכניס עצמו בכללם באומרו לעוננו ולחטאתנו, ואולם הדבר מובן על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות דמלבד מה שנענש האדם על חטאיו, עוד נענש על חבירו מטעם ערבות שכל ישראל הם גוף אחד כלול מאברים רבים, ולכן תקנו אנשי כנסת הגדולה הוידוי בלשון רבים, ולא בלשון יחיד שאינו אומר אשמתי בגדתי וכו', ולא עוד אלא שצריך האדם לומר כל פרטי הודוי אע"פ שיודע בעצמו שאין בו מכל הדברים האלה, ואינו חושש שנראה כמדבר שקר, והיינו טעמא כי הוא יתחייב בעונות של אחרים מצד הערבות יעוין שם, ולכן מובן הדבר הזה שגם משה רבנו עליו השלום שהיה צדיק גמור כלל עצמו עמהם ואמר לעוננו ולחטאתנו מכח הערבות:

א. כתב בחסד לאלפים יש לומר כל פרטי הודוי אע"פ שאין בו מהדברים הנזכרים בודוי, מפני דכל ישראל גוף אחד הם וכולם ערבים זה לזה ובפרט אם היה בידו למחות ולא מיחה דנקרא על שמו, וכמו שכתבו רבותינו ז"ל בגמרא (שבת נד:) על פרתו של רבי אלעזר בן עזריה שהיתה יוצאת ברצועה שבין קרניה, שלא שלו היתה אלא של שכנתו והואיל ולא מיחה בה נקראת על שמו, וגם עוד הוא עצמו צריך להתוודות על מה שחטא בגלגולים שעברו גם כן, ומי יודע מה עשה אפשר שעבר על כל דברים אלו, ולכן אומרים נוסח הודוי חטאנו אנחנו ואבותינו, כלומר גלגולים הקודמים שנקראים אבות לזה הגוף שהוא עוד עתה בו, ועוד נמי איכא טעמא באמירת כל הודוי דהאדם נידון לפי מה שהוא, דמצינו שכתוב בראובן (בראשית לה, כב): וישכב עם בלהה בעבור שבלבל יצועי אביו, ועל בני עלי שכבו עם הנשים (שמואל א ב, כב) בעבור ששהו קיניהן, ובני שמואל נטו אחרי הבצע בעבור דחלקם שאלו בפיהם (שבת נו.), ונכתב על דוד המלך עליו השלום עון בת שבע אע"פ שהיתה מגורשת, וגם טבלה מנדתה, וגם שהתה שלושה חדשים דהבחנה (סנהדרין קו-קז), ועוד נמי יש עבירות שדש אדם בעקביו וחשובין לו כחמורות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל המלבין פני חבירו כאלו שופך דמים (בבא מציעא נח-נט), והכועס כאלו עובד עבודה זרה (זוהר ח"א כז:), והמתגאה כאלו עובד עובד זרה (סוטה ד-ה) וכהנה רבות, ולכן מצד כל הטעמים האלה צריך האדם לומר כל פרטי הודוי וכנזכר שם:

ב. קודם הודוי יאמר אבל חטאנו עוינו פשענו אנחנו ואבותינו ואנשי ביתנו וכמו שכתוב בסידור רבינו הרש"ש ז"ל, וכן צריך להוסיף בחמשה אותיות מנצפ"ך שיאמר כזבנו כעסנו מרדנו מרינו דבריך נאצנו נאפנו פשענו פגמנו צררנו צערנו אב ואם, וכן הוא בסידור רבינו הרש"ש ז"ל:

ג. יכה בעת הודוי ביד ימין כפוף כאגרוף על הלב שהוא עומד בצד שמאל הכאות בנחת, ועל כל תיבה מן הודוי הכאה וכנזכר בשער הכונות וכבר ידוע דמקום הלב הוא תחת הדד בארבע או חמש אצבעות נמשך לצד פנים, וכל אדם יהיה נזהר להכות שם על הלב ולא כאותם המכים למעלה מן הדד או על הדד עצמו דאין זה מקום הלב והטעם דמכה על הלב לפי הפשט להורות דהלב גרם לו כל אלו העוונות, אך באמת אין עיקר הטעם אלא יש לזה טעם נסתר כפי הסוד כמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות שעושה האדם בהכאה זו על הלב תיקון גדול:

ד. אחר הודוי תכף יאמר ויעבור וי"ג מדות, וצריך לאומרם בכונת הלב ובנחת ובמתון, ומצאתי כתוב שימנה י"ג מדות שלו ויעברו באצבעותיו כדרך שמונה י"א סמני הקטורת והוא מנהג יפה ונכון, וכן אני נוהג שיש בזה תועלת גדול למחשבה וכונה, וגם המנין מורה על מעלה וחשיבות הדברים, ויש מדקדקים כשאומרים את הי"ג מדות לצייר אותיות שלהם כראייתו אותם כתובים לפניו בסידור, אחת אחת כסדרן על דעת מה שכתב הגאון מה"ר חיים מואלאזין ז"ל בתפלת העמידה והוא מנהג יפה, אך בעוונותינו הרבים השליח ציבור והציבור ממהרין הרבה בקריאתם והנוהג כך צריך שישהה הרבה באמירתם, על כן יעשה מה שאפשר לו לעשות: וכתבתי בספרי הקטן מקבציאל אם אומר אדם י"ג מדות עם הציבור והם ממהרים לגמור אותם והוא עודנו במחציתם לית לן בה, והרי זה חשיב קוראם עם הציבור, כיון שהתחיל בהם עם הציבור:

ה. אחר הודוי ואמירת י"ג מדות תכף ומיד יעשה נפילת אפים כי שלשה אלה צריכים להיות סמוכים זה לזה, יען ע"י אמירת הודוי המקטרג לוקח חלקו בעת הודוי והולך לו ונפרש ממקום הקדושה, ואז נעשים ב' מיני זווגים למעלה בשני בחינות האחד בעת אמירת י"ג מדות והשני בעת נפילת אפים, וזר לא יקרב אל מקום המקדש לטמא את משכן ה' חס ושלום, וכנזכר בשער הכונות, לכן גם בשני וחמישי אין להפסיק בין ודוי לנפילת אפים בתחנונים הנוספים בימים ההם, אלא יאמרו נפילת אפים תכף ואח"כ עומדים ואומרים אותם התחנונים מן אל מלך וכו' עד הסוף, ופה עירנו בגדאד היה מנהגם מזמן קדמון לומר בשני וחמישי כל התחנונים הנוספים קודם נפילת אפים, ותהלות לאל בטלנו מנהג זה והנהגנו לומר נפילת אפים קודם, כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל.

ו. הימים שאין אומרים בהם ודוי וי"ג מדות ונפילת אפים בודאי הזווגים נעשים למעלה אך נעשים מאליהם בזכות קדושת הימים ההם, כך מרגלא בפומיהו דרבנן המקובלים ז"ל, ושמעתי אומרים שמנהג החסידים לכוין כל זה במחשבה בלבד, כי כן דרכן לכוין במחשבה כל מצוה שנדחין מחמת שבת כגון תקיעת שופר ונטילת לולב, ואם תאמר הימים שהם חול גמור שלא אמרו בהם ודוי ונפילת אפים מחמת דהיה חתן או מילה בבית הכנסת איך יהיו נעשים שלימות הזווגים למעלה בתפלת הציבור שהתפללו באותה בית הכנסת, התשובה לזה דתפלת אותם הציבור נשלמת מתפלת ציבור אחר שעשו ודוי ונפילת אפים, יען כי לבסוף נכללים כל התפילות של כל הקהלות זה עם זה ועולים יחד, ובסה"ק מקבציאל עשיתי חיזוק לטעם זה ממה שכתב מה"ר חיים ויטל ז"ל בשער הכונות בדרוש הספר תורה, וזה לשונו זמן הרבה התפלל מורי ז"ל בביתו בעשרה ולא חשש שיהיה שם ספר תורה לקרות בו בין בחול בין בשבת עד כאן לשונו, ואיך תהיה תפלתו של רבינו נר ישראל חסרה חס ושלום מן הארות סוד פתיחת ההיכל וספר תורה וקריאת ספר תורה, אלא מוכרח לומר שסמך בזה על שאר קהילות שמוציאין ספר תורה באותם הימים, דמה שעושין בשאר קהילות יועיל גם לקהלה שלו כי הכל נכלל יחד, ועל דרך זה אני אומר דהמתפלל עם הציבור והאריך בתפלתו ולא שמע החזרה, שגם תפלתו תהיה שלימה בסוד החזרה, מאחר שנכללת עם תפלת אותם הציבור והא יפה מהך, מאחר שבאמת הוא מתפלל עמהם יחד:
ודע כי בסה"ק מקבציאל הבאתי דברי הרב אמת ליעקב בשפת אמת דף ק"ב עמוד ד' בשאלה שנשאל הרב החסיד זמירת הארץ על ימים שאין בהם נפילת אפים מכח מנהג כמו ימים אחר פסח ואחר סוכות וכן ימי מילה וחתן וכיוצא, דמניעת נפילת אפים בהם לא נזכר בדברי חז"ל, וכתב הירא את דבר ה' והבא בסוד ה' צריך שיאמר ויעבור ונפילת אפים בינו לבין עצמו וכו' עיין שם, ואנא עבדא פקפקתי בדבריו, וגם מה שהוכיח מן ראש חודש פקפקתי עליו בזה וגם על סברת הרב אמת ליעקב שחידש מעצמו לכוין בברכת שים שלום פקפקתי, ורק על מה שכתב לכוין במחשבה הודיתי ותבא עליו ברכה, וכתב לי ידידנו הרב הגאון החסיד מהר"א מני נר"ו, שמצא מפי הרב החסיד היר"א ז"ל, שכתב וזה לשונו מנהג קדום בבית אל יכב"ץ לכוין כל הכונות בלב בין החזרה לקדיש עד כאן:

ז. צריך להתוודות מעומד, וכן תחנונים הנוספים בשני וחמישי הכל מעומד, ולא יסמוך על דבר שאם ינטל יפול אלא אם כן הוא זקן או חולה אז מותר לסמוך על איזה דבר, ואם ראה הצבור מתוודין אע"פ שהוא התוודה יתוודה עמהם, וכתב בשלמי ציבור שאין העולם נוהגין כן ויש להם על מה שיסמוכו עיין שם, ונראה לי אע"פ שנהגו כן נכון שכל הרואה צבור מתוודין יאמר חטאנו עוינו פשענו שהוא ודוי כללי וקצר, ואין לומר ודוי במוצאי שבת עד אחר חצות לילה, וכתב בחסד לאלפים אפשר דהוא הדין למוצאי ראש חודש ומוצאי חנוכה ופורים וכדומה, דשב ואל תעשה עדיף:

ח. אסור להזכיר י"ג מדות בלילה, ולכן אותם המתפללים מנחה בסוף היום עם שקיעת החמה, אם בעת שהגיעו לודוי עבר קריאת המגר"ב שהוא סוף י"ב שעות ממש, לא יאמרו י"ג מדות אלא יאמרו ודוי לבדו:

ט. אין היחיד אומר י"ג מדות כי הם דבר שבקדושה שצריך עשרה, והמתפלל ביחיד כשיאמר י"ג מדות אחר הודוי יאמר אותם בטעמים כקורא בתורה, ועיין באחרונים ז"ל ואני נוהג בשני וחמישי ביחיד לומר י"ג מדות דאחר הודוי בטעמים, אבל אותם שלש עשרה מידות דאחר נפילת אפים איני אומר אותם אפילו בטעמים, אלא אומר "כמו שהודעת לעניו מקדם", ותו לא מידי, ומן "וכן כתוב בתורתך וכו'" עד סוף י"ג מדות אני רואה בסידור ומכוון אותם במחשבה בלבד. כך הייתי נוהג מכמה שנים כשאני מתפלל ביחיד בשני וחמישי, מיהו אח"כ ראיתי בספר "כתר מלכות" כתיבת יד שכתב: היחיד לא יאמר י"ג מדות בלשון תורה אלא רשאי לאומרם בלשון תרגום, שיאמר כך "ואעבר ה' שכנתיה על אפוהי, וקרא ה' ה' אלהא רחמנא וחננא, מרחיק רגז, ומסגי למעבד טבוון וקשוט, נטר טיבו לאלפי דרין, שביק לעווין ולמרוד ולחובין, סלח לדתייבין לאוריתיה" עד כאן התרגום, ואחריו יאמר בקשה זו "אנא ה' אל חי תספיק לנו שפע אור וברכה חן וחסד ורחמים ואומץ, נא ה' אל פודה, עטרנו שמחנו" עד כאן. ובקשה זו כל דברים שבה המה מצורפים מן אותיות י"ג מדות שהם ה' ה' אל רחום וחנון וכו' עד כאן דברי ספר כתר מלכות הנזכר, ואני נוהג בכך אחר המחשבה שאני מחשב בי"ג מדות:

י. בשעה שאומר "ויעבור" ישחה מעט, ויזקוף בשם, כשאומר "ה' ה' אל רחום וחנון", וטוב שירים קולו ובתנאי שלא ילעיגו הבריות, כך כתב ב"חסד לאלפים" ושאלתי לידידינו הרב הגאון מהר"א מני נר"ו להודיעני מנהג קהל חסידים בבית אל יכב"ץ בעיר הקודש תבנה ותכונן וכתב לי: המנהג פשוט ששוחין מעט בתיבת ויעברו ה' על פניו ובתיבת ויקרא מגביהין ראשם, וגם בתיבת ה' ה' שוחין מעט, ועיין שיורי ברכה סימן קל"ח ושלמי ציבור דף קמ"ט עמוד א' וכפי הסוד לא נמצא טעם לזה בהדיא אמנם הלומד הכונות בדקדוק ורוצה לעשות סמך למנהג יוכל בנקל, ואני קבלתי שבתיבת ה' ה' להגביה רגליו ולא מצאתי לזה גלוי בספרי הפוסקים ואף על פי כן אני נוהג כן, שאם לא יועיל לא יזיק עד כאן דבריו נר"ו:

יא. יזהר להטעים הפסק אשר בין ה' | ה', כי סודו גדול ומי שאינו מטעים אותו עונשו גדול וכנזכר בחסד לאלפים עיין שם, ועיין בשער הכוונות. גם עיין בספר הלקוטים הנדפס בעיר הקודש ירושלים תבנה ותכונן במהרה בימנו בפרשת כי תשא מה שהאריך בסוד הנזכר וסוד הפסק עיין שם:

יב. אם הציבור בצער על כל מין צרה שלא תבא אז אם יארע מילה באותם הימים טוב שיאמרו הציבור י"ג מידות של רחמים בכוונה בין מילה לפריעה, והוא דבר מסוגל כנזכר בחסד לאלפים:

יג. אחר י"ג מידות יאמרו מעומד רחום וחנון חטאנו לפניך רחם עלינו והושיענו, ואח"כ מזמור לדוד אליך ה' נפשי אשא מיושב, ונקרא מזמור זה נפילת אפים דעיקרו נתקן לאורו בנפילת אפים שיפיל פניו על זרועו השמאלית. וצריך להזהר שלא ישים פניו תוך ידו השמאלית דיש סכנה חס ושלום, אלא ישים פניו על זרועו השמאלית, ויכסה פניו בטלית וצריך להזהר בנפילת אפים בין בשחרית בין במנחה, וכתוב בספר הכונות כונות עמוקות בנפילת אפים שמוסר עצמו למיתה שמכוין להוריד נפשו עד מקום המיתה שהם הקליפות ולכוין שיוציא משם אותם הבירורים וכו' וכו', והזוכה לעשות נפילת אפים כתקנה שכרו גדול ואויביו נופלים לפניו, אך בעוונותינו הרבים אין אתנו יודע בדבר זה ואין בנו כח לכך: והנה פה עירינו בגדא"ד יע"א אין נוהגים להשים פניהם על זרועם כלל הן אדם גדול הן קטן הן חכם הן פשוט, וגם אין שום אחד מכוין למסור נפשו על קדוש השם ולא כונה אחרת אלא רק אומרים המזמור הזה בלחש ומה שיראים ומפחדים בזה הרבה הוא כי חוששים אל דברי זוהר הקדוש שאמר (במדבר ק"ב) וי ליה למאן דאמר "אליך ה' נפשי אשא" ולאו כל מלוהי וכו' אלא בליבא רחיקא ולא ברעותא וכו', ועל דא בעי בר נש לאדבקא נפשיה ורעותיה במאריה, ולא יתי לגביה במילא כדיבא, דכתיב (תהילים קא, ז) "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני" וכו' עיין שם, מיהו גם למנהג עירנו צריך האדם להזהר לומר מזמור זה בנחת ובלבבו יבין מה שמוציא בשפתיו, וכתבתי לידידינו הרב הגאון החסיד מהר"א מני נר"ו להודיעני מנהג קהל חסידים בבית אל יכב"ץ בירושלים ת"ו אם מניחים פניהם על זרועם, וכתב לי אין מניחים פניהם על זרועם ואין משנים משאר התפלה, ויש נותנים טעם לפי דכונות נפילת אפים ארוכות ולא אפשר על פה ומוכרחים להביט בסידור שבידם, ויש אומרים דהטית הראש על הזרוע היא עצמה מורה על ירידת הנפש במקום הדין, ולכוין להוריד נפשו לעמקי הקליפות כדי לברר, ומאחר דאנחנו מתפחדים להוריד הנפש למקום הקליפה, אם כן למה לנו להטות על צד שמאל להורות על דבר זה של הירידה עד כאן דבריו נר"ו, ובודאי דטוב שכל אדם ימנע עצמו שלא ישים פניו על זרועו ולא יעשה שום שנוי כלל:

יד. יש נוהגים שלא לעשות נפילת אפים אלא במקום שיש ארון וספר תורה, או בעזרת בית הכנסת, ואין האמת כן אלא כפי הסוד צריך לעשות נפילת אפים בכל מקום, ואפילו ביחיד, ואין לעשות נפילת אפים בלילה, וכל שיש להם ספק דהיינו בין השמשות לא יעשו נפילת אפים דשב ואל תעשה עדיף, ואחר "מזמור לדוד אליך ה' נפשי אשא" אומרים "אבינו מלכנו וכו'" והיא תפלה ותחנה נוראה:

טו. כשאומר אשרי ותהלה לדוד יכוין במזמור הזה מאד, ובפרט בפסוק פותח את ידך, ומה שכתב רבותינו ז"ל (ברכות ד:): האומר "תהלה לדוד" שלוש פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא, היינו אם אמרו בכוונת הלב כראוי, אז יגן עליו להיות בן עולם הבא, ובאומרו ובא לציון גואל ולשבי פשע, יכוין ראשי תבות גואל ולשבי פשע הוא גוף, וראשי תבות ביעקב נאם ה' ואני בני"ו, ויכוין בזה כי בניו שירדו לחיצונים ע"י עון שכבת זרע לבטלה, הנה עתה על ידי תשובתו יחזרו לאוצר הנשמות הנקרא בשם גוף, ויבא הגואל וכנזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל:

טז. קדושת ובא לציון היא הנקראת קדושה דסדרא, מפני כי האחרונים סידרו אותה דוגמת קדושה דעמידה כנזכר בשבולי הלקט שהביאו ב"בית יוסף", דפעם אחת גזרו האויבים על ישראל שלא יאמרו קדושה בתפלה, והיו מניחים אורבים וממתינים עד שיגמרו העמידה עם החזרה והולכים, לכך התקינו לומר סדר קדושה כאן, ואחר שביטלום מקדושת העמידה וקדושת יוצר על כן תקנו לומר קדושה זו בלשון הקדש ולשון תרגום כנגד שתי קדושות, ולכך קורין אותה קדושה דסדרא שנסדרה כנגד שתי קדושות הנזכרות, ואף על גב דבטלה הגזרה לא ביטלו קדושה זו אח"כ, מפני שבאמת יש בה טעם על פי הסוד, ומה שלא תקנו אותה אנשי כנסת הגדולה מעיקרא מפני שעדיין לא היה הזמן הראוי ומתוקן לתיקון זה, וכאשר הגיע הזמן הראוי לכך סבב הקב"ה סיבה הנזכרת שבעבורה תקנו קדושה זו כאן, ולכן לא ביטלוה אח"כ אע"פ שבטלה הסיבה, מחמת כי ראו חז"ל ברוח קדשם שבאמת ראוי להיות קדושה כאן ע"פ הסוד, עוד יש טעם אחר מה שנקראת קדושה דסידרא מפני שהיא תקנה חדשה שלא נתקנה מאנשי כנסת הגדולה עם קדושת יוצר וקדושת העמידה, ונתקנה כאן מפני כי כאן היא סוד ירידת המלכות בבריאה בהיכל קודשי קודשים, ולכן אומרים עתה קדוש וברוך וימלוך לעולם ועד, כדי להמשיך שפע הקדושה, דסידרא פירוש שנתקנה ע"פ סדר העולמות ואומרים אותה כסדרן של עולמות, ונהגו לומר התרגום בלחש כמו שכתוב בשולחן ערוך, ואע"ג דכתב מורנו הרב חיים ויטל ז"ל דרבינו האר"י ז"ל היה אומרם בקול רם, ועוד שמעתי שמנהג החסידים בבית אל יכב"ץ דאין מדקדקים בזה אלא לפעמים בלחש לפעמים בקול רם, הנה פה בגדא"ד נוהגים לדקדק בזה לומר בלחש דווקא דאם לא יועיל לא יזיק:

יז. קודם מזמורי הימים יאמר היום יום אחד בשבת, אם הוא יום ראשון בשבת, וכן הוא הדין ביום שני יאמר היום יום שני בשבת, והוא הדין ליום שלישי, ושאר ימים, ורק ביום ששי יוסיף אות ה"א ויאמר היום יום הששי בה"א יתירה, וכן ביום ראשון ידקדק לומר יום אחד בשבת קודש, ויכוין במנין זה בכל יום לקיים מצות זכור את יום השבת (שמות כ, ח), דאמרו רבותינו ז"ל בספרי (שם) שהוא מצות עשה מן התורה למנות בו ימי השבוע לומר אחד בשבת שני בשבת וכו' וכן כתב הרמב"ן ז"ל, והענין הוא להורות דימי החול תלויים ונקשרים בשבת שמשם נמשכה להם הארתם וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות, ובימים שאין אומרם בהם ודוי המנהג פשוט דאין אומרים מזמור יענך ומזמור תפלה לדוד, וכן המנהג גם אצל קהל חסידים בעיר הקודש ירושלים ת"ו ולא ידענו טעם למזמור תפלה לדוד ואומרים דכך הוא קבלה מהראשונים ז"ל: ודע כי פה עירינו בגדא"ד יע"א היה המנהג מזמן קדמון דכל יום תענית ציבור שאומרים בו מזמור השייך לו, וכן במוצאי כפור ובחנוכה ובפורים שיש להם מזמורים השייכים להם דאין אומרים בית יעקב מזמור הקבוע לימי השבוע אלא רק אומרים מזמור השייך למאורע בלבד, ותהילות לאל יתברך תקנתי המנהג בכל בתי כנסיות שבעירנו לומר בית יעקב ומזמור השייך לאותו היום של ימי השבוע, ואח"כ אומרים מזמור השייך לאותו מאורע, ותקנתי גם כן שיאמרו באותו היום קודם מזמור של ימי השבוע היום יום וכו' שיר שהיו אומרים הלויים כמו שאומרים בשאר הימים, הן בימים של תענית ציבור הן במוצאי כפור, ורק בחנוכה תקנתי שלא יאמרו שיר שהיו הלויים אומרים על הדוכן אלא רק יאמרו היום יום פלוני בשבת קודש, ואומרים מזמור השבוע ואחריו מזמור של חנוכה, כי שמעתי שכן המנהג בעיר הקודש תוב"ב ועל יום ראש חודש לא דרשתי בציבור להדיא שיאמרו גם כן בית יעקב ומזמור יום השבוע, ורק אני אומר ליחידים השואלים אותי שיאמרו בית יעקב ומזמור השבוע קודם מוסף, ויאמרו גם כן היום יום פלוני בשבת קודש, ואחר מוסף יאמרו ברכי נפשי כמנהג הקדום, ויש קצת בתי כנסיות שלמדו החזנים לעשות כן בציבור שם, ומה שלא דרשתי על ראש חודש בציבור וקבעתים לחוק בכל בתי כנסיות יש לי טעם בזה, על כן כל קהלה בשאר מקומות אם יש להם מנהג כמו מנהג הקדום שהיה פה עירנו לבלתי יאמרו בימים הנזכרים לעיל בית יעקב ומזמור ימי השבוע, שצריכין לשנות מנהגם ולומר בית יעקב ומזמור ימי השבוע ואחריהם מזמור השייך למאורע שבאותו היום, ומי שאינו עושה כן הרי זה עושה חסרו גדול בתיקון חז"ל שתקנו בתפלה:

יח. אין כאלהינו הוא שבח נורא ויש בו כונה גדולה ע"פ הסוד, ויאמר אותו בנחת, ואחריו אמירת פטום הקטורת בכונה גדולה, ורבו ועצמו שבחיה, ואח"כ אומרים קדיש על ישראל ונקרא קדיש יתמא - שתקנו לאומרו היתומים למנוחת נפש אביהם או אמם, ויש בו תועלת לנפש הנפטר לאו דוקא להצילו מדין ועונש אלא יועיל לו להעלותו ממדרגה למדרגה, לכך אומרים אותו בכל יום יארצייט אפילו אחר כמה שנים משנפטר, וכן היה נוהג רבינו האר"י ז"ל לאומרו בכל שנה ביום יארצייט של אביו. כי אמו עודנה בחיים ופה עירנו בגדא"ד נוהגים לומר אחר קדיש זה רבנן ברכו את ה' המבורך, אבל בערי הקודש תוב"ב ושאר מקומות לא נהגו לומר תיבת רבנן, ועוד נוהגים פה עירנו יע"א לומר רבנן גם בקדיש דקודם עלינו לשבח דתפלת ערבית, וכן נוהגים לומר גם כן רבנן בעליתם לספר תורה, ולא עשינו שנוי מנהג בזה אע"פ שרוב הקהילות ובפרט בארצות הצבי לא נהגו לומר רבנן, משום דלא ראיתי שיש בדבר זה הפסד ופקפוק כדי שנשנה המנהג, לכן כל מקום שנהגו בכך ישארו במנהגם, ובספרי הקדוש רב פעלים כתבתי בס"ד בתשובה טעם לאמירת רבנן בברכו דאחר קדיש יתמא הוא כי ברכו דקודם יוצר הוא מתקנות אנשי כנסת הגדולה שתקנו כדרך שאומרים בשמים כן וכמו שכתב במדרש, אבל כאן לא תקנו כנסת הגדולה לומר ברכו אלא החכמים האחרונים תקנו אותו לכך האומר ברכו אומר רבנן ברכו וכו' כלומר ברשות רבנן אני אומר ברכו את ה' המבורך וכן הענין בברכו דעלית ספר תורה שזה גם כן לא נתקן מאנשי כנסת הגדולה, ועיין "השומר אמת" סימן י' אות א' יעוין שם: ואחר ענית ברכו יעמדו הקהל ויאמרו בכוונה גדולה עלינו לשבח והוא שבח עליון ונורא מאד, ויש בו צורך גדול לתפלה אשר התפללנו, כדי לבטל אחיזת החיצונים, ובכריעה שאנחנו עושים בהרכנת הראש וקצת מן הגוף אנחנו מורידין אור המקיף דרך ירידה בכל העולמות עד העשיה כולה, וצריך לומר השבח הזה כולו מעומד, והזהיר רבינו האר"י ז"ל שלא יחלוץ ציצית ותפילין אלא עד גמר ה' אחד ושמו אחד, ויכוין שפסוק זה מתחיל באות ו' ומסיים באות ד' שהם מספר עשרה, רמז לעשרה הויו"ת במלוי ההי"ן שהוא ב"ן שנקראים עשרה בנים שיאירו בלאה, הרמוזה בראשי תיבות והיה ה' למלך שהוא ל"ו מספר לאה ושם הוי"ה באמצע רמז להויו"ת הנזכרים, ואם אחד אינו מתפלל עם הציבור ושמע הציבור אומרים ואנחנו משתחוים וכו' גם הוא ישתחוה עמהם, אע"פ שאין כאן חיוב כמו דין מודים, וכתב בחסד לאלפים כשאומר אל אל לא יושיע יפסיק מעט, ואח"כ יאמר ואנחנו משתחוים, ואם אירע עניית אמן כשאומר "שהם משתחוים להבל וריק" וכן כשאומר "ומתפללים אל אל לא יושיע" לא יענה שם אמן, והמנהג לומר אחר פסוק והיה ה' למלך וכו' פסוק והיה אם שמוע תשמע. לקול ה' אלהיך וכו' עד כי אני ה' רופאך: